פסק-דין בתיק עפ"ת 22455-06-12

בע"פ 2218/06, כמאל הייב נ' מדינת ישראל [תק-על] 2007 (1), 706, אמר בית המשפט העליון:

"... האחד, הפסיקה דלעיל, שנתנה פירוש מרחיב לחזקה, באופן שתחול על כל עבירות התעבורה לסדריהן ולמיניהן, עסקה בעבירות תעבורה 'קלאסיות'. לפיכך, לא בהכרח ניתן להסיק מפסיקה זו על היקפה המדויק של החזקה ועל תחולתה בעבירות תעבורה, שהיסוד הפלילי בהן הוא משמעותי,... הרשעתו של אדם בדין פלילי או מעין פלילי, אך משום שיכשל במציאת האדם שנהג ברכב בעת ביצוע העבירה, אף במקרה בו יוכיח אותו אדם - באופן פוזיטיבי - שלא הוא עבר את העבירה, מביאה לתוצאה קשה של הרשעת אדם בלי שמתקיימים בו היסוד העובדתי והיסוד הנפשי של העבירה, בניגוד לעקרונות היסוד של דיני העונשין. ככזו, מעוררת היא שאלה חוקתית הראויה לדיון..."

בית המשפט העליון התייחס להוראות סעיף 27 ב' לפקודת התעבורה ולפסיקה נוספת, בין היתר ברע"פ 1185/11, ממדוח נ' מדינת ישראל ועוד, ובית משפט קמא בתיק הנוכחי הרשיע את המערערת תוך עשיית שימוש באותה חזקה.

המערערת הואשמה בכך שביום 20.02.10 נהגה את רכב הב.מ.וו שלה בצומת ביפו, נכנסה לצומת בחסות האור האדום ובקלות ראש, גרמה לתאונת דרכים ונמלטה מהמקום מבלי להגיש עזרה לנפגעים שנפגעו באותה תאונה. הרכב המעורב היה רכב מסוג סוזוקי, אשר שניים מנוסעיו הועדו במשפט ואמרתו של הנוסע הנוסף הוגשה כראייה, כמו גם תעודות רפואיות שהוכיחו את פגיעתם באותה תאונה.

במשפט הוכח כי בצומת אחרי התאונה, בסמוך לגלגל הרכב המעורב, נמצאה לוחית הרישוי שנשאה את המספר 60-856-16, הוא מספר רכבה של המערערת. לוחית זאת נתפסה ע"י מי מעדי התביעה, הדבר לא הובהר באופן ברור משום שהיו גם סתירות בעניין זה והגיעה לידי המשטרה בדרך בלתי ברורה. דרך אגב ייאמר כאן, שגם היא הוגשה באופן בלתי ראוי לתיק בית המשפט כמוצג, לא ע"י מי שתפס אותה, אך לעניין זה חשיבות פחותה.

בשל שנמצאה לוחית הרישוי במקום, ייחסה המשטרה למערערת את המעורבות בתאונה.                  כאן המקום לומר באופן ברור, שאיש מעדי התביעה האזרחים לא ראה, בשום פנים ואופן לא ראה, את לוחית הרישוי נושרת מהרכב המעורב, כל שהעידו שאחרי התאונה מצאו במקום את לוחית הרישוי ויש לזכור שמדובר בתאונה שאירעה בשעה 05:40 בבוקר לערך. כלומר, שאין ראייה, בוודאי לא ראייה מעבר לכל ספק סביר, שלוחית הרישוי הושארה במקום בעת התאונה ולא קודם לכן.

ייאמר אף, שאין אפילו ראייה חד-משמעית, מספיק שהרכב המעורב בתאונה עם רכב הסוזוקי של המתלוננים היה רכב ב.מ.וו, כמו רכבה של המערערת.

אמר עד תביעה 1, זילמן מיכאל: " אם אני לא טועה, זה היה רכב ב.מ.וו" ובהמשך אמר באותו עמ' 3 ש' 20 לפרוט': " אני כמעט בטוח שזה היה ב.מ.וו".

העדים העידו, עם זאת, שמדובר ברכב כהה, כרכבה של המערערת, אבל לא מעבר לכך, כלומר, אפילו לא נאמר הצבע.

למרות כל אלה, בית משפט הרשיע את המערערת על סמך חזקת הבעלות, הקושרת את הנאשם לזהות הרכב, אך במקרה זה היו כשלים נוספים שלא הצדיקו הרשעה.

התאונה התרחשה ביפו, מרחק, כך הצביעו הראיות, של דקות ספורות ממקום מגוריה של המערערת. שוטרים הגיעו למקום, רשמו את מספר הרישוי של הרכב (אפילו לא תפסו אותו, האזרחים שלקחו אותו איתם, אם לבית החולים ואם איתם, הדבר לא הובהר עד הסוף) אך לא עשו עם זה דבר לבד מדיווח לקצין היחידה, שלא שלח לבדוק האם הרכב חונה במקומו, האם הוא נפגע בתאונה בחזיתו והאם חסר לו מספר רישוי. רק חמישים יום אחרי התאונה לערך נחקרה המערערת והתבקשה למסור את גרסתה ולהסביר היכן הייתה ביום התאונה. כמובן שעסקינן במחדל כה כבד, אשר פוגע באופן מהותי ביכולתה של המערערת להתגונן מהאישום נגדה, בוודאי אישום המבוסס על חזקה כה קיצונית כמו החזקה שבסעיף 27 ב' לפקודת התעבורה, בנסיבות המקרה.

ציינתי לעיל שאף משהוגשה לוחית הזיהוי לבית המשפט, היא הוגשה בסיטואציה שאף אחד מהעדים שתפס אותה, כלומר אחד משני האזרחים, לא העיד שזה המוצג שנתפס במקום וקישר בין אותה לוחית לבין הלוחית שנמצאה בשטח, לבד מרישום השוטרים במקום את המספר.

בנוסף, חדלה החקירה מחדלים איומים נוספים, כמו למשל אי-רישום פרטי עדים שראו את התאונה (נהג מונית), העדים האזרחים אמרו שהיו במקום עדים נוספים. מבין השוטרים שהגיעו למקום ושתי ניידות כמעט כולם לא רשמו דבר.

בנסיבות אלה, לא היה מקום להפעיל את החזקה שבסעיף 27 ב' לצורך הרשעתה של המערערת.

יש לציין, שעדי התביעה אמרו במפורש, ובית משפט קמא היה ער לכך, שבמכונית נהג גבר. המערערת יושבת באולם והיא ממש לא נראית כך.

עובדה זו מצביעה על הקושי שטמון בסעיף 27 ב' כפי שציטטתי לעיל מפרשת הייב, כשלעצמי הנני סבור שיש לתקן את סעיף 27 ב' כך, שישאיר פתח לבית משפט שלא להרשיע כאשר הדבר זועק.  אולי המקום גם לתקן את החוק הוא ליצור עבירה ספציפית למקרים מתאימים בהם בעל רכב יורשע באי-גילוי פרטי נהג ולא בעבירה עצמה, אך זה עניין המחוקק לעמוד בו וקטונתי.

הנני סבור שהרשעתה של המערערת בתיק זה הייתה מוטעית ולכן, הנני מזכה אותה בדין.

פס"ד זה מתייחס לת"ד 3814-04-11 שניתן בבית משפט לתעבורה בת"א-יפו.

<#5#>